בתחילת שנות השמונים האחים לבית סטמבלר קיבלו לידיהם את ניהול המאפיה, המשפחה עלתה לארץ ישראל מברית המועצות כעשור קודם לכן וקבעה את משכנה בשיכון הרוסים בכפר חב"ד. אביהם של האחים סטמבלר, הרה"ח מאיר צבי סטמבלר ע"ה היה ידוע במסירות נפשו למען אפיית המצות ולמען הבאת בשר שחיטה יהודית כשרה ליהודים תחת אימת הק.ג.ב. לקראת חג הפסח. אל בית משפחת סטמבלר בטשקנט היו מגיעים יהודים באישון ליל לאפות מצות. האחים, שמידי לילה ביתם הפך למאפיית מצות מחתרתית, ספגו את ריח המצות אל עומק נפשם. ר' יעקב סטמבלר, בכור הבנים במשפחה היה מתלווה אל אביו אל מסעותיו, שהיו כרוכים במסירות נפש ממש, בתחושת שליחות עמוקה. שנות ילדותו הרכה ספוגות היו בעוז רוחו של אביו עת הצטרף אליו לחלוקת בשר לאחר ימי שחיטה מפרכים, ואל לילות חשאיים של אפיית מצות תחת משטר מאיים. בשנים אלו עוצבה בו מידה שהייתה ללחם חוקו במשך כל חייו- דבקות במטרה באופן טוטאלי ממש ובעניין המצות דווקא. כבר עם עליית המשפחה ארצה, נכנס ר' יעקב לעבודה במאפיית המצות כעובד בתנור במאפייה של ר' פרמן ובכך עזר גם בפרנסת המשפחה בתקופה שבה חוו העולים קשיי קליטה בארץ והתקיימו בדוחק רב. לאחר מכן, חי תקופה קצרה בארה"ב, וגם שם עסק במצות, בין השאר. לאחר שהתבסס בחייו הפרטיים חזר ר' יעקב לכפר חב"ד והיה זה אך טבעי עבורו לשלב בין חושיו העסקיים לבין אמונתו היוקדת, ולהקדיש את חייו למפעל שכל כולו אמונה ורפואה. וכך, בתחושת שליחות עמוקה, רכש ר' יעקב את המאפיה מר' פרמן והזמין את אחיו ר' זלמן שיחבור אליו לניהול המאפיה - והאחים סטמבלר החלו להביא בשורה חדשה אל עולם המצות בארץ ובעולם. כשעברה המאפיה לניהולם - אשר הפיחה חיים חדשים במקום במלוא המרץ - נתן הרבי את אישורו להרחבת המאפיה לכדי בנין מפואר ומרווח ואף העניק מברכתו לפרויקט זה במכתב להנהלה: "נכון במאד מאד וה' יצליחם ויבשרו טוב, ובפרט כשיפרסמו ע"י השלוחים שיחיו וכיו"ב". העיסוק במאפיה היה חדור בתנופת עשיה כבירה ועם חזון לפיתוח ושגשוג שלווה יד ביד עם התייעצויות והתכתבויות רציפות עם הרבי. פיתוח המאפיה נמשך גם לאחר שר' זלמן עזב את ניהול המאפיה לטובת עולם העסקים ובעל המאפיה, ר' יעקב, נותר לבדו בניהול וביסוס המאפייה בה השקיע את כל חייו, את הונו ואת נשמתו ממש.